חוק יחסי ממון מסדיר את יחסי הממון בין בני זוג במקרה של פרידה. החוק קובע הסדר של איזון משאבים בין בני הזוג, ביחס לנכסים משותפים, ובמיוחד דירת המגורים של בני הזוג, אשר בתי המשפט כינו "גולת הכותרת" של השותפות.

אצל בני זוג החיים בשיתוף ומנהלים לאורך זמן משק בית משותף, תחשב, בדרך כלל, דירת המגורים המשותפת, אפילו אם היא רשומה רק על שם אחד מבני הזוג כרכוש משותף של שני בני הזוג.

שונה הדין כאשר מדובר ב"נכסים חיצוניים" מונח שייחדו בתי המשפט לנכסים שהינם בבעלות נפרדת של מי מבני הזוג ואשר הביאו עימם לקשר הנישואין. ההגדרה שאומצה על ידי ביהמ"ש היא: "נכסים שלא נוצרו ביגיעת בני הזוג במהלך תקופת הנשואים".

ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון בסעיף 5(א)(1) מוציא מתחולת מסת הנכסים ברי איזון, את אותם הנכסים החיצוניים ומשכך לא יכללו בהסדר איזון המשאבים שיחול בין בני הזוג בעת פקיעת נישואיהם.

ההלכה הרווחת עד לאחרונה הייתה לאפשר לבני הזוג להגן על רכוש שנרכש על ידם או עבורם לפני נישואיהם ולהכלילם במסגרת הנכסים שעליהם לא יחול הסדר "איזון המשאבים". על פי הלכה זו, נכס שנרכש לפני הנישואים (שחל עליהם חוק יחסי ממון, היינו שנערכו לאחר 1.1.1974) הוצא ממסת הנכסים המשותפת וככזו לבן הזוג הלא רשום, אשר לכאורה לא היה שותף ברכישת אותו נכס, אין כל זכויות בו.לכאורה נראה כי החוק מספק בעניין זה תשובה ברורה, אולם בנסיבות מסוימות ונוכח יחסים קניינים דינמיים אשר נוצרים במהלך הנישואים, נוטה ביהמ"ש בשנים האחרונות להכיר בזכויותיו של בן הזוג גם בנכסים החיצוניים.

גישתו של בית המשפט כיום מתאפיינת בגמישות ובמתן משקל מיוחד לשיקולי צדק, ואינה דוגמטית ונוקשה כפי שהיה בעבר. כך למשל, תקופה ממושכת של נישואים שעולה על מספר שנים ספורות, עשויה להצמיח זכויות שיתוף גם בנכסים החיצוניים, על אף לשונו של חוק יחסי ממון.

ניצני גישה זו באו לידי ביטוי בפרשת הדרי נ' הדרי:

"רכוש משפחתי משתלב ומתערבב ואחר עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר. . . ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים לבשר אחד".

המגמה בפסיקה המאוחרת הינה להכיר בשיתוף בנכסים חיצוניים אשר הובאו לנישואין על ידי צד אחד בלבד וזאת בהתקיים תנאים מסוימים כגון:

• חיים תחת קורת גג אחת במשך שנים רבות
• חיים באווירה של שיתוף ומאמץ משותף
• היעדר התבטאות אשר ממנה עולה באופן שאינו משתמע לשני פנים, העדר שיתוף בנכס המסוים.

יפים לעניין זה דבריו של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין:

"רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה פורמאלית בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובייחוד דירת מגורים. . גם אם לא היו החיים "גן של ורדים" בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף….".

בפס"ד תקדימי (אלמונית נ' אלמוני) אשר ניתן בביהמ"ש העליון ממש לאחרונה, בדצמבר 2012, פסק ביהמ"ש לאישה, מחצית מהזכויות בדירת מגורים אשר נרכשה על ידי הבעל עוד בטרם נישואיהם. בית המשפט פסק כי על בן הזוג הטוען לשיתוף בדירת מגורים שנרכשה בטרם הנישואים, להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף" אשר בכוחו להעיד על כוונת שיתוף בנכס. בפרשה זו נקבע כי כוונת שיתוף יכולה לבוא לידי ביטוי גם בהבטחות ובמצגים, אשר עשויים להביא להסתמכותו של בן הזוג רשום לקיומה של שותפות בדירת המגורים.

בעניין זה הסתפק בית המשפט בכך שהבעל הבטיח לאישה כי דירתו תימכר וכי בתמורת המכירה תירכש דירה למגוריהם המשותפים של בני הזוג. ניתן לבקר פסיקה זו ולטעון כי היא יוצרת מידה של אי ודאות בהתייחס לזכויות הממוניות של בני הזוג ככל שהדבר נוגע לרכוש שמי מהם הביא לתוך קשר הנישואין. אמנם, במקרה זה פסק בית המשפט בין היתר לאור שיקולי צדק, אך השאלה המתעוררת היא מהם הגבולות של שיקולים אלה וכיצד יוכלו בני זוג לכלכל את צעדיהם נוכח ההתפתחות המתמדת בגישתם של בתי המשפט.

כיום יותר מתמיד, הדרך היחידה הפתוחה בפני בני זוג המעוניינים להבטיח ודאות כלכלית עם היכנסם לקשר זוגי מחייב, הינה כריתת הסכם ממון המאושר כדין. הסכם ממון ולצידו צוואות של בני הזוג, מסדירים את חלוקת הרכוש במקרה של סיום הקשר ביניהם מכל סיבה ומונעים, במקרה של סכסוך, את אי הוודאות הכרוכה בהכרעה שיפוטית.