מדובר בבני זוג שהיו נשואים במשך 50 שנים ובמשך רוב שנות נישואיהם התגוררו בדירת מגורים הרשומה על שם הבעל בלבד.

הבעל נפטר והותיר אחריו צוואה, במסגרתה הוריש את כל זכויותיו בדירת המגורים לבנו בלבד ולאישתו נתן את הזכות להתגורר בדירת המגורים עד יום מותה, מבלי שלאף אחד מילדיהם תהא הזכות לפנותה ללא הסכמתה.

בית המשפט בחן ראשית את השאלה על ידי מי נרכשה דירת המגורים נשוא המחלוקת: האם נרכשה על ידי שני בני הזוג באמצעות עבודה קשה שעבדו כדי לממן את רכישתה ורשמו אותה על שם הבעל בלבד אך ורק מטעמי כבוד ובהתאם לנוהג מושרש בעדה התימנית? או שמא התקבלה הדירה בירושה מאביו של הבעל המנוח למנוח?

אף אחד מהצדדים לא הביא הוכחות לשאלה זו ומאחר ולא ניתן היה להוכיח בכספי מי נרכשה דירת המגורים, בחן בית המשפט: האם חלה "דוקטרינת שיתוף בנכסים בין בני זוג" ללא קשר לשאלה מי מביניהם מימן או השקיע יותר כספים ברכישת הדירה וקבע:

• על פי "חזקת השיתוף" (החלה על בני זוג שנישאו לפני שנת 1974) חזקה על בני זוג אשר מנהלים משק בית משותף תחת קורת גג אחת ומשקיעים מאמץ משותף שממנו נוצרו כל הנכסים שיש להם במהלך נישואיהם, כי הרכוש שנצבר הינו בבעלותם המשותפת, אף אם הוא רשום על שם אחד מבני הזוג בלבד. בנסיבות כאלה אין מקום לשאלה מי מבני הזוג עבד יותר או השקיע יותר במטרה לרכוש את הדירה.

• כשמדובר בנישואין ארוכי טווח, המאופיינים במערכת יחסים תקינה בין הצדדים שממנה ניתן ללמוד על כוונתם לשיתוף, נוטים ביהמ"ש לכלול במסגרת "חזקת השיתוף" גם נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין או שהתקבלו במתנה או כתוצאה מירושה ולראות בהם רכוש משותף של בני הזוג.

מן הכלל אל הפרט:

• במהלך 50 שנות נישואיהם התגוררו בני הזוג יחד וניהלו משק בית משותף. בדירה, נשוא המחלוקת, הקימו את משפחתם וגידלו את חמשת ילדיהם.

• במהלך השנים שיפצו את הדירה, הרחיבו והשביחו אותה מכספיהם המשותפים.

• האישה השקיעה בטיפוח הבית ובגידול הילדים וכן עבדה מחוץ לבית ותרמה לפרנסת המשפחה.

• נסיבות המקרה מלמדות, כי בני הזוג ראו בדירת המגורים נכס משותף לשניהם וזאת על אף העובדה כי נרשם רק על שם הבעל בדרך של ירושה ומתנה.

• תביעת האישה התקבלה וניתן פסק דין הצהרתי לפיו היא בעלים של מחצית מהזכויות בדירת המגורים אשר רשומה רק על שם בעלה המנוח.