מדובר בבקשה של בני זוג, שנפרדו בעת ההיריון, לאישור הסכם פירוד, שנערך בגישור, הכולל הוראות רכושיות, הוראות ביחס לסיום מערכת היחסים ביניהם וכן הוראות הנוגעות לקטין אשר עתיד להיוולד להם.
בית המשפט נדרש לסוגיה – האם לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות העניינית לאשר הסכמים הנוגעים לענייני מזונות ומשמורת של ילדים שטרם נולדו?
בית המשפט השתכנע שהצדדים הגיעו במסגרת הליך גישור להסכמות שנוסחו בהסכם בברור ובקפידה, תוך שימת לב לעמדות שני הצדדים.
כן שוכנע בית המשפט ברצונם הכן והאמיתי של הצדדים להסדיר ולמסד את השותפות ההורית ביניהם ולהסיר מכשלות של מחלוקות עתידיות ביניהם עוד בטרם לידת הקטין והכל מתוך ראיית טובתו של ילדם המשותף שעתיד להיוולד.
מבחינת הצדדים, לאישור ההסכם בבית המשפט משמעות נוספת לפיה עם אישורו מקבל ההסכם משנה תוקף כלפיהם עצמם וכך גם התמריץ והמחויבות ההדדית שלהם לקיימו בעתיד.
בית המשפט קבע כי יש מקום לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פסק דין כבר בעת ההיריון וזאת מן הטעמים הבאים:
- ההכרה בהסכם תקנה לצדדים ודאות ויציבות ותאפשר קיום מערכת יחסים מכובדת הצופה פני עתיד.
- אישור ההסכם בשלב ההיריון עולה בקנה אחד עם "טובת הילד" מאחר שהדבר מסייע לשמור על טובתו וזכויותיו של היילוד עוד בטרם לידתו. דבר זה אפשר את מימוש זכויותיו באופן מיידי עם צאתו לאוויר העולם.
- עידוד הסכמים בין בני משפחה – בית המשפט למשפחה מעודדים הסכמים באמצעות הפניית הצדדים לערוצים חלופיים, חיצוניים לבית המשפט: גישור, פישור, בוררות וכיוצ"ב.
"ניסיון החיים מלמד כי תנאים שהושגו באמצעות הסכם, מקוימים על ידי הצדדים באופן טוב יותר מתנאים הנכפים מכוחו של פסק דין" (שוחט שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (2009) עמ' 364.