במעמד החתימה על הכתובה מעטים הגברים אשר מוטרדים מהאפשרות שהתחייבותם הכספית הזו תעמוד למבחן. סכומים כספיים גדולים נרשמים בכתובה לבקשתו של הגבר, זאת מתוך "הצהרת אהבה" גרידא או מתוך רצון להרשים את הכלה ובני משפחתה.

במקרה דנן, מדובר בזוג שנישא בשנת 1975 ועבור שניהם אלו הם נישואים "סיבוב שני". לבני הזוג היה הסכם ממון שהעניק זכויות מסוימות לאישה לאחר מות הבעל. עם פטירתו של הבעל (בשנת – 2006) התברר לאישה, כי בצוואתו של הבעל היא נושלה מכל עיזבונו.

לאור זאת, הגישה האישה תביעה נגד עיזבונו של הבעל ובין היתר, תבעה גם את סכום כתובתה, שנכון למועד עריכת הנישואין עמד על סך של 100,000 לירות ישראליות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

ביהמ"ש לענייני משפחה וכן ביהמ"ש המחוזי קבעו כי:

תכליתה של הכתובה היא לספק לאישה אמצעי מחייה בהיעדר הבעל בגין גירושין או מוות.

בכל הנוגע לסוגיית השערוך, הדין החל הוא הדין הדתי, מהטעם שעצם קיומה של כתובה נובע מהדין הדתי וכן שאלת עצם הזכאות ומשכך יש להחיל את הדין הדתי גם על סוגית השערוך.

במקרה המסוים יש להצמיד את סכום הכתובה למדד אך ללא ריבית.

ביהמ"ש העליון בחן את סוגית שערוך הכתובה וחיזק את פסיקותיהם של ביהמ"ש למשפחה וביהמ"ש המחוזי. הורה על דחיית הערעור והצמדת סכום חוב הכתובה למדד, אך ללא ריבית.

ביהמ"ש בחן את סוגית השערוך חוב הכתובה בשני המסלולים הקיימים: הדין העיברי והדין האזרחי ולאחר מכן דן בשיקול הדעת המוקנה לאותן ערכאות משפטיות בכל הנוגע לשערוך כתובה.

בפסק הדין קבע ביהמ"ש מדיניות בשאלת שערוך הכתובה על בסיס הדברים הבאים:

• הכתובה היא מוסד הלכתי היסטורי שנוסד למען שתי תכליות: הן למען חיזוק יציבותו של מוסד הנישואין והן שם הבטחת עתידה הכלכלי של האישה במקרה של אלמנות או גירושין.

• בתוך ההתרגשות הגדולה של החתונה, רווחת הנטייה של בעלים לכתוב בכתובה סכום גדול ולייחס לו מעמד של "הצהרת אהבה" גרידא, בהניחם כי לא יאלצו להתמודד עם פרידה או לחילופין מתוך יחס מקל לתוקפה של אותה התחייבות. ביהמ"ש לעומת זאת מייחסים למוסד הכתובה חשיבות רבה ורואים בה התחייבות, מעין צ'ק, שעשוי לחייב את הבעל בכל הסכום הנקוב בו, תוך שערוך הסכום באופן שיגשים את תכליתה ומטרתה של הכתובה.

• שערוך כתובה ניתן לבצע בשני המסלולים: הן בהתאם לדין האזרחי, על בסיס עקרונות חוזיים כלליים ואומד דעת הצדדים והן בהתאם לדין הדתי, על בסיס העקרונות קיימים במשפט העיברי.

• שני המסלולים פועלים למען שמירת תכליתה של הכתובה וערכו של חוב הכתובה ומניעת שחיקתו המוחלט של הסכום הנקוב בה. הן במשפט האזרחי והן במשפט העברי שטר הכתובה נתפס כהתחייבות משפטית ממשית וברת אכיפה וסכום חוב הכתובה צריך שיהיה משוערך על מנת שלא יתרוקן מתוכן באופן שיעמוד, לאחר שנות נישואין רבות, על שקלים בודדים. התוצאה בשני המסלולים זהה.

• חוק הירושה קובע את זכאותה של האלמנה לגבות את חוב כתובתה ואף מעמיד חוב זה בסדר עדיפות קודם ליורשים האחרים. בהתאם לכך, נוטים ביהמ"ש לפרש את דמי הכתובה כחוב של העיזבון ובמקרים מתאימים מורים על שערוך סכום הכתובה, גם בהעדר הוראת שערוך מפורשת.

• "ההתחייבות שבכתובה היא חיוב רציני ועל כן חזקה על הרבנים עורכי החופות כי יסבו תשומת הלב לכך במקום שייראה להם כי נרשם סכום מופרז".