מדובר בערעור שהגישה אישה לבית המשפט המחוזי, על פסק דין שנפסק כנגדה בבית המשפט למשפחה, במסגרתו חויבה לשלם לבעלה לשעבר סך של 500 ₪ בגין כל מפגש שלא התקיים בין האב לבין ילדיהם המשותפים.

לאחר שבית המשפט למשפחה בחן את הסוגיה ופגש את ילדי הצדדים קבע:

• אי קיומם של הסדרי הראיה בין האב לילדים נובע מהתנהלות האם, אשר לה השפעה מכרעת על הקטינים השוהים אצלה במשמורת.

• האם אינה נותנת את ברכת הדרך המלאה לקשר בין האב לילדיו והיא אינה מעודדת קשר זה. התנהלותה הפסיבית לפיה, היא משדרת חוסר מעורבות ונמנעת מעידוד אקטיבי לקיום מפגשים עם האב (כמו גם חוסר רצון לשתף פעולה עם העובדים הסוציאליים), עולה כדי סיכול המפגשים.

• עקרון העל – טובת הילדים, מחייב קשר טוב ושוטף עם ההורה שהילדים לא אצלו במשמורת.

• האב נכון לשתף פעולה עם העובדים הסוציאליים ולקבל הדרכה הורית בעוד שהאם מתבצרת בעמדתה ומתייחסת לקטינים כאילו הם רכושה הפרטי.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשתה של האישה לערער על החלטתו של בית המשפט למשפחה מהנימוקים הבאים:

• בית המשפט למשפחה ביסס את החלטתו על דיווחים ועדויות נכונות, לרבות עדויותיהם של עובדים סוציאליים ושל הילדים עצמם.

• ניתנו לאם מספר הזדמנויות לתקן את דרכיה והיא לא ניצלה אותן והמשיכה להתבצר בעמדתה.

• נכונה היתה גישתו של בית המשפט למשפחה שבחר בסנקציה של חיוב כספי.

בתי המשפט מביעים עמדה עקבית ביחס להורה (שאצלו המשמורת על הילדים) שפוגע ומסכל הסדרי ראייה עם ההורה האחר ו"מנכס" לעצמו את השליטה הבלעדית בחייהם של הילדים.